כי הדבר שאנו הכי זקוקים לו הוא תשומת לב! משם.. הגוף כבר יודע לרפא את עצמו.
מסיבה זו נוצרו כמה וכמה שיטות טיפול המבוססות על זיהוי תחושות הגוף, וחיבורן לרגשות ומחשבות שעולים. פרקטיקת ההתמקדות (focusing) עוסקת בכך, שיטת רוזן, שיטת המסע, פסיכותרפיה גופנית ועוד..
ריפוי והרפיה חולקות את אותו מבנה לשוני ומרמזות בכך על הקשר ביניהן. כמו כן ידועה הטענה שרוב המחלות מקורן בסטרס. עומס רב מידי (פיזי או נפשי רגשי) מתיש את המערכת הגופנית ומקשה עליה את עבודת הניקוי המתרחשת בעיקר בשינה טובה ומספקת. זאת מתואר ממחקרי השינה שמביא החוקר מתיו ווקר בספרו 'למה אנחנו ישנים', ומסקנתו הברורה:
"העולה מתוך רנסנס המחקר הזה הוא מסר חד משמעי: שינה היא הדבר היחיד היעיל ביותר שאנו יכולים לעשות כדי לאתחל בכל יום מחדש את בריאות המוח והגוף- המאמץ הטוב ביותר של "אמא טבע" אל מול המוות." וכן "בהיעדר חינוך נאות של הציבור, איננו מבינים ברובנו, עד כמה השינה היא באמת תרופה מיוחדת לכל מחלה...השינה היא הספק הכולל בה"א הידיעה של שירותי בריאות: לשינה יש תרופה לכל מחלה או מכאוב, גופני או נפשי, שהיא מוכנה להעניק חינם."
הלחץ, (כאמור ב'אודות') קשור מבחינה לשונית ליציאה החוצה, להיות בכיוון ל-חוץ. היציאה לעולם והתפקוד בו בימינו מורכבים מאד לרובנו, וקשורים בהרבה התמודדויות וציפיות לגבי מציאת מקומנו בעולם. אנחנו חיים גם בעולם שהולך ומתרחק מהטבע המשקיט והמאזן, והולך ומעמיס עוד ועוד מסיחי דעת.
אז אם נכנס פנימה ונרפה...יש לגוף את כל הידע הפנימי לרפא את עצמו. הוא רק זקוק לאישורנו להרפות...
אישור להרפות באופן כללי זה היכולת להיפרד מהיום ומהעשייה ולהיכנס לשינה. אישור להרפות ברמה של הגוף והשרירים זה לסמוך על הכבידה שמחזיקה אותנו ולהשתחרר מאחזקות מיותרות. ואישור להרפות ברמה הנפשית מתרחש כאשר ניתן מקום וביטוי לתכנים רגשיים כואבים ונערך עיבוד בתהליכי קבלה וחמלה. יש כמובן קשרים הדדיים בין כל אלה: השינה, האחזקה השרירית, ותכני הנפש.
הקשבה לאחזקות המיותרות
שרירים מוחזקים באופן כרוני מפאת טראומה שיצרה כיווץ, או מפאת חוסר יעילות בהתנהלות הגופנית. גם בין שני אלה יש קשר שמשפיעים זה על זה.
בעיסוי המטפל 'מנסה לשכנע' את השריר לוותר על ההחזקה בשלל טכניקות ומניפולציות. בהמשך השריר יכול לחזור לכיווצו כי אם לא הרגיש בטוח - הוא לא יהיה מוכן להרפות. יתכן גם מפאת כך שהשריר מחזיק ומגן על תוכן רגשי מכווץ ועליו להמשיך ולשמור אותו, או מפאת כך שהתנהלות גופנית לא יעילה היא הרגל, והרגלים קשה לשנות.
גם שיאצו, גם שיטת רוזן, גם שיטת פלדנקרייז, ובוודאי עוד שיטות- מתייחסות לעקרון 'תחליף המאמץ' (פלדנקרייז), או 'עקרון הכוח החיצוני': ש"כאשר כוח חיצוני נוטל על עצמו את עבודתם של שרירים מכווצים- הם נוטים להרפות". הוא מסייג כמובן, ש"תבנית שהכתה שורשים בקליפת המוח אינה ניתנת לביטול על נקלה", ועל כן יש לחזור על כך פעמים רבות (אלון תלמי, מורה פלדנקרייז)
ברגע שמישהו מחזיק בשבילי את השריר במקום שהוא יחזיק את עצמו - אז השריר יכול להרפות. כי הרפיה היא סוג של הסכמה כאשר מרגישים קרקע בטוחה. אייל שמש, חוקר תנועה ומפתח 'אנטומיה יישומית' אומר: "שריר לא ישתחרר אם אין לו קרקע. השריר מחזיק כי חושב שאם לא יחזיק ייפול. אז אם שריר מכווץ- זאת אומרת שמערכת העצבים משוכנעת שאחזקה זו הכרחית להישרדות. השריר לא יאמין לנו אם נגיד לו להשתחרר אלא אם ירגיש שיש לו נקודת משען. אם יש לו נקודת משען הוא יוכל להשתחרר לתוכה."
בשיטת רוזן נותנים נקודת משען ותמיכה ואז משמעות לתכנים הרגשיים שעולים תוך כדי השחרור, ובשיטת פלדנקרייז לומדים דרך תחליפי המאמץ להרפות ולשנות את התבניות ההרגליות של הארגון הגופני.
כריות החול מאפשרות חוויה ותרגול של עיקרון תחליף המאמץ. הכובד החיצוני כמו מחזיק את הגוף ונותן לו נקודת משען אליו יכול להישען ולהיתמך. ברגע שהגוף מרגיש את קבלת התמיכה והמשענת הנכונה לו נוצרת הקלה, נשימה, התרחבות. במקום הזה כדאי להמשיך ולהקשיב לתחושות הגוף, וכן להקשיב למה עוד עולה - אילו רגשות ומחשבות, ואת מי היינו רוצים לשתף.
אז כדאי שתהיה בבית כרית אחת לפחות- להעמיק את הטיפולים, ולזמנים שאין זמן ולחוץ אפילו לגשת לטיפול.