המשותף בשיטות הטיפול בטראומה ובניית חוסן: SE, TRE, והריקוד השבטי
ה- somatic expiriance- SE-- תחילה מצרפת סרטון נפלא של ג'ינה רוס, חובת צפייה ויישום בימינו אלה. הסרטון משמש 'עזרה נפשית ראשונה' להפגת חרדה ולחץ בעקבות טראומה. ובתרגול קבוע של הפרקטיקות שמדגימה - ניתן לבנות כמעין 'שרירים רגשיים' – לפתח כוח וחוסן אל מול הצפה של רגשות/ מחשבות/ ותחושות לא נעימות. כל מילה 'זהב':
קודם כל ג'ינה מבהירה מה קורה לגוף במצבי דחק ואיך נוצרת פוסט-טראומה. הבנת מה שקורה לנו בגוף, ושלגוף יש את חוכמת ההישרדות שלו, היא סופר חשובה ובסיסית מכיוון שאנחנו נבהלים כשלא מבינים מה קורה לנו. ג'ינה מסבירה את המנגנוני החכמים של הגוף:
"במצבי איום ולחץ, פחד או כעס, הגוף שלנו מכין עצמו להגן על עצמו ומשחרר הורמוני לחץ כמו אדרנלין וקורטיזול – הורמונים שמסוגלים להעניק לנו כמות עצומה של אנרגיה במטרה להכין את הגוף שלנו להילחם או לברוח [השרירים מתכווצים, הלב דופק מהר, הנשימה מהירה וקצרה, ועוד- לסת מתוחה, פיק ברכיים, פרפרים בבטן..]. אם אנחנו ברי מזל ויכולים להגן על עצמינו ולהילחם או לברוח- האנרגיה הזו מתועלת והתחושות האלה פשוט הולכות. אבל אם אי אפשר להילחם או לברוח (במצבי קפיאה ודיסוציאציה) התחושות הללו נשארות לכודות בגופנו, ואז אנחנו מרגישים מבולבלים, מוטרדים, חרדים מבוהלים זועמים - כל אלה תגובות טבעיות לטראומה, אך.. אנחנו צריכים לשחרר אותן. החדשות הטובות – שהן יכולות להשתחרר בעזרה ראשונה נפשית. "
תחושות לכודות מובילות לפוסט-טראומה- אז הטראומה ממשיכה להציף כמצב מתמשך בהווה, במנגנון אזעקה ודריכות ביום ובלילה. הפריקה של התחושות הקשות תעזור לטראומה להשתחרר - והיא תתמקם בעבר, בדפי הזיכרונות הכואבים שלנו וללא ההפעלה הרגשית הקשה והמסעירה.
בהמשך, ג'ינה מכירה לנו את מנגנוני הפריקה של הדחק, ואת היכולת להתקרקע מחדש ולעגן משאבים חיוביים המחזירים אותנו לתפקוד ולחיוניות. תחילה היא נותנת כמה דרכים לחזור לקרקע, לנשימה, ולתחושה שיש אדמה שליטה ובטחון. זהו שלב הכרחי לפני פריקה. ואז היא מתארת כיצד במצב הבטוח אפשר להניח לסטרס להתפרק מהגוף, כאשר מתמקדים בכל תחושה בנפרד.
סימני הפריקה: הפריקה עצמה יכולה להתרחש כאנחת רווחה: הנשימה האורגנית הספונטנית שאנחנו מכירים מעצמינו או ממטופלים שפתאום עולה שאיפה עמוקה.. וכך גם הפיהוקים או הגרגורים בקיבה – המבשרים לנו כי משהו השתחרר. הפריקה יכולה להתרחש גם כגלי חום/ זיעה (מעניין מה המנגנון). ולעניינינו - הפריקה יכולה להתרחש כרעד או רטט.
הזרקור שלי הוא על הרעד גם כי הוא מהווה מנגנון פריקה מרכזי של פחד, וגם כי מבין סוגי הפריקות הוא יכול להבהיל עקב הגברת תחושת חוסר השליטה. גם ככה התחושה היא של חוסר אונים ושליטה, ואם הרעד נתפס כעוד עדות לחוסר השליטה, ניבהל וננסה לעצור אותו על מנת לשוב לשליטה. אך למעשה אנחנו רוצים לתת לרעד להתרחש ולעשות את פעולתו המיטיבה.
הסרטון של ג'ינה רוס מבוסס על יסודות שיטת 'החוויה הסומטית' somatic expiriance – = SE שפיתח פיטר לוין, דוקטור ברפואה ובמדעים ופסיכולוג, המספר על התפתחות השיטה בספרו 'להעיר את הנמר'. ג'ינה רוס, הקימה לשיטתו בארץ את 'המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה', כתבה ספרים רבים על טראומה, [המפורסם בהם - 'מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה'] ואף בנתה פרוטוקול לפתרון סכסוכים בעולם - במהרה בימינו אמן!!
השיטה נסמכת על הגישה החשובה ביותר לריפוי בעיני שהגוף 'יודע', קרי, שניתן לסמוך על התחושות הגופניות - וכפי שהגוף יוצר את התנאים המאפשרים להתמודד במצבי הסטרס - כך הגוף גם יודע לפרוק את המתח שנאגר בו ולשוב לרגיעה.
פיטר לוין בספרו 'להעיר את הנמר' מתאר את מנגנון הפריקה הטבעי של חיות הבר הפוגשות באיום: אם לא הייתה אפשרות לברוח או להילחם גופן נכנס למנגנון של קיפאון בו הגוף לא חש כאב (בנוסף לסיכוי שהטורף יניח לה כשנדמית כמתה). משחלפה הסכנה עובר בגופה של החיה רעד טבעי הפורק את האנרגיה האצורה. לוין שיער כי בהיותנו רציונליסטים, בני האדם לא מאפשרים לרוב את התהליך הטבעי הזה של שחרור האנרגיה האצורה, וכך, זיכרון האירוע הקשה נשאר בגוף.
לוין ממשיך לתאר בספרו איך 'עושה דרך' עם המטופל, שבסופה מגיעה לעשייה של הפעולה שרצה לעשות – להילחם או לברוח, התגובה ש'נקפאה' מהאיום ולא התממשה. (וזה כבר שייך לתחום הפסיכודרמה).
בשיטה ותיקה נוספת לטיפול בטראומה -TRE - Tension & Trauma Releasing Exercises, מנגנון הפריקה של הרעד הוא הכלי המרכזי בטיפול. השיטה הזו מוכרת מעל 30 שנה כעזרה ראשונה לטיפול באזורי טראומה בעולם, ופותחה על ידי ד"ר דיוויד ברסלי. התרגילים נועדו להביא להרעדה פאסיבית של הגוף בשכיבה דרך הרעדת שרירי הפסואס. שרירי הפסואס הם שרירי היציבה המרכזיים שלנו, הכי עמוקים, ה'קושרים' אותנו אחורה וקדימה יחדיו, קשורים בכל המערך התנועתי והיציבתי, בהחזקת שרירי הליבה הטבעתיים, הסרעפת והנשימה. הם השרירים הכופפים אותנו אל הכיווץ וההתקפלות של הגוף בעת הצורך בהגנה עליו וכך קשורים למוח ההישרדותי (גזע המוח). [עוד רבות על הפסואס בספריו הרבים של ד"ר ברסלי].
האתר בארץ: http://www.tre-israel.com/
ומהפרקטיקה: בשכיבה על הגב, ברכיים כפופות בפיסוק ברוחב האגן, כפות רגליים על הקרקע- להטות מעט את הברכיים לצדדים כפרפר וללא תמיכה תחת הברכיים – החזקת שרירי הפסואס לאורך זמן, לכמה דקות, מעייפת את השריר ומייצרת את ההרעדה של הפסואס. הרעד יכול להמשיך לאזורי גוף נוספים וכך לאפשר פריקה של מתחים וטראומות שנרשמו ברקמות שונות, גם מהילדות.
ובחזרה ל-SE- בסרטון, ג'ינה מסבירה כי הפריקה מתרחשת מעצמה בתנאים מסוימים:
כאשר הסביבה בטוחה - ולכן היא נותנת כמה דרכים המאפשרות לחזור לקרקוע = ל'גראונדינג' [כריות עננים הן כמובן עוד דרך טובה לגראונדינג ]
כאשר נפרקת תחושה אחת בלבד בכל פעם. [פרה- פרה. דורש תרגול..]
וכאשר נותנים מקום לתחושה, תשומת לב, ערנות, מודעות. ללא ניתוח או שיפוט- פשוט להיות בסקרנות כלפיה. [נלמד בפרוטרוט בגישה ההתמקדותית]
ולריקוד השבטי - כמובן ש'אבותינו' המחוברים לקרקע ולטבע הדברים כבר ידעו את כל מה שאנחנו יודעים היום ב'אריזות החדשות' והמנומקות שכלית שיצרנו.. בשבטים האפריקאים רוקדים ריקוד אקסטטי ופורקים את כל המתח אל האדמה: דבורה ברטנוב כשחקרה את הריקוד האפריקאי קראה לו בספרה 'ריקוד אלי אדמה'. באקסטזה השבטית מגיעים לפריקה הגופנית דרך רעד בעצימות גבוהה ולאורך זמן. גם בריקוד האקסטטי הרעד מגיע בסופו של דבר לפריקה 'בלתי נשלטת', וכמו ב-TRE אפשר להיכנס לרעד מתוך מקום של שליטה.
עניין מדהים נוסף בהקשר זה הוא טיפול חדשני ב-CP שהתפתח דרך עבודה על ריקוד והרעדה. הכוריאוגרפית תמר רוגוף רצתה להכשיר את השחקן גרג מוזילה לרקוד עבור כוריאוגרפיה שיצרה על הדמות של פאון (אל הרועים במיתולוגיה שחציו התחתון רגלי תיש וחציו העליון אדם). גרג מוזילה נולד עם שיתוק מוחין -CP - בשתי רגליו, ולכן אופן הליכתו התאים לה לתפקיד. במסגרת לימוד הריקוד, תמר ביקשה מגרג להרעיד את גופו בשכיבה למשך מספר דקות. בעקבות ההרעדה הזו התרחש שינוי דרמטי: כשגרג קם זו הייתה הפעם הראשונה שהצליח לדרוך על מלוא כף רגלו. הגילוי המסעיר הזה הביא אותו לאחר תקופה של תרגול - ליכולת ללכת רגיל על מלוא כף הרגל!! יציאה זו מהמוגבלות לא התאפשרה בשום טיפול פיזיותרפי שקיבל בילדותו, ולא ידוע לי על כזו אפשרות של החלמה מ-CP בשום שיטה אחרת. כיום גרג מלמד את הדרך הפשוטה הזו בארה"ב לחולי CP נוספים.
מהפרקטיקה בריקוד: לכפוף את הברכיים לקרקע הלוך ושוב, מייצר את הניעור המעביר גל של תנועה מהקרקע לעבר האגן, הכתפיים, הזרועות, כפות הידיים... (מוכר מפרקטיקות תנועה שונות של ריקוד אקסטטי כמו של אושו).
ברכיים שיודעות להתכופף וכמעט להתיישר ושוב להתכופף -- ובקצב - הן ברכיים שיכולות להפוך את 'פיק הברכיים' שמתרחש ברעידת אדמה ממשית או רגשית-- לרעידה נשלטת ולמעברים בין פורקן נשלט לפורקן טבעי.
זה מזכיר לי את העיקרון ההומאופטי של 'דומה בדומה ירפא'-- לרעוד את רעידת האדמה- לרעוד את אי היציבות - לחבור אליה ולהתייצב דרך החבירה. לכווץ את המכווץ- והוא ישתחרר. להרגיש את הרגש- והוא יתפרק.. להיות נוכח ביש הקיים.
וגם, רמוז לנו-להיות האדם בחיבור לאדמה: גם רק הליכה או השכיבה על האדמה יוצרת את ה-discharge - הפריקה- מעצם כך שהאדמה התברכה ביונים האלה, שאנחנו יכולים לפרוק אליה את המטענים השליליים ולהיטען מחדש.
ולכן אסיים באפשרויות העיגון והקרקוע אלי האדמה. (וגם כי אנחנו במצב טראומה מתמשכת, כלומר הסכנה עדיין נוכחת, טרם חלפה, והגוף ממשיך להיות בדריכות להגנה).
אומרת ג'ינה, שהתנאי הראשון להתחלת תהליך הפריקה, הוא שרמת הסטרס בגוף היא לא מאד גבוהה- שלא מוצפים מתוחים ומבוהלים מידי. ולכך דרוש קודם כל עיגון של הגוף בקרקע ובמקום בטוח. היא נותנת 4 דרכים לכך שאסביר מעט יותר לעומק:
תרגיל הפרפר יוצר למעשה גרייה בילטרלית- שתי האונות המוחיות מקבלות גירוי מצד לצד. שיטה נוספת ומוצלחת של טיפול בטראומה ה-EMDR- Eye Movement Desensitization and Reprocessing של דר' פרנסין שפירו, מבוססת על הפעלה בילטרלית של שני המוחות – אקטיביזציה המאפשרת ליצור אינטגרציה, עיבוד ו'עיכול' חוויות החיים שלנו, בעקבות מה שמתרחש בשינה שלנו בשלב ה-REM. גרייה בילטרלית ניתן לעשות גם דרך הליכה, ריצה, תיפוף ותיגוף, תנועות החימום הרפטטיביות מצד לצד בתרגול הצ'יקונג.. – כל הפרקטיקות הללו מרגיעות כשלעצמן, אבל גם מהבחינה שגם עושות אקטיביזציה בילטרלית.
תרגיל ספירת החפצים בחדר הדומים בצבע/צורה/מרקם - ג'ינה מסבירה שזוהי הפעלה של הניאוקורטקס על מנת להתגבר על הצפה רגשית: המעבר לצד המוח הרציונאלי, המארגן, הסופר והמונה נותן מנוחה לחלק הרגשי. (אולי ניתן לצרף לכך שיעורי תנועה יוגה/ צ'יקונג/ פלדנקרייז/ אומנויות לחימה -- הממקדים את המוח בעשייה ובביצוע פעולות).
עוגן הנשימה – מעקב אחרי הנשימה עם יד על הבטן ויד על בית החזה - לקוח כמובן מפרקטיקות המדיטציה והמיינדפולנס - כאשר אנו ממוקדים במעקב אחרי התהליך התנועתי המתרחש מעצמו המאפשר לנו את החיים.
עיגון הלב דרך כפות הידיים והלשון- אני פחות מכירה, אך מזכיר לי את חיבור קצוות המרידיאנים מהרפואה הסינית. הלב הוא משכן הרגשות, ועיגון שלו הוא כמו למצוא את הרוגע ב'עין הסערה'.
מוסיפה לפרקטיקות הללו את הנכחת הגוף על חלקיו:
דרך התרגולים של יוגה לטראומה של 'מקום שקט- יוגה רגישה לטראומה', הסרטון הראשון הזכיר לי את פרקטיקת העיסוי העצמי בצ'יקונג כחלק מהמדיטציה האמבריונית- כשמנכיחים ומפעילים את אברי החישה והפתחים.
https://www.youtube.com/watch?v=eStiAA0YvFU&t=948s&ab_channel=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%D7%A9%D7%A7%D7%98
וכמובן- מוצרי הכובד- כריות העננים (ושמיכות הדיונה) הם עוד כלי יעיל מאד לקרקוע ולהשריית תחושת בטחון: החול כשלעצמו הינו קרקע, החומר הטבעי המאזן אותנו
המשקל הכבד עם המגע העמוק מווסת ומרגיע כמו חיבוק דב
המשקל מאפשר לנו להיתמך אליו ולהישען יותר לקרקע, וכך לחוש את התמיכה
מזיגת המשקל אל הגוף מאפשרת לחוש את רכות האדמה, אדמה שהופכת למים שמכילים
והנוכחות הזו מאפשרת לנו לחוש את הגוף שלנו.. לאט לאט, תחושה אחר תחושה.
משפט המפתח של ג'ינה הוא: שים לב לתחושה ותראה מה הדבר הבא שקורה.. ואז נותנים לגוף את כל הזמן שזקוק עד לשחרור התרחבות ורגיעה. ---- ואפשר לעשות זאת עם העננים בדיוק כך, בממד התחושתי.