תנועת הנחת הכרית - לאט.. לאט.. - מאפשרת את הכניסה למצב הרגוע ..
גם עצם המשקל מרגיע,
גם העטיפה לגוף מההתפרשות של החול,
וגם רכות החול הנעים מרגיעה ...
[אפילו הקרירות מרגיעה למצבי חום והיפר]
אבל איטיות ההנחה היא קריטית -- בלעדיה, ואם נניח מהר – לא נצליח להרגיש את ההרגעה של כל אלה.
ובכלל, תנועה של האטה מאפשרת הרגעה (דרך הפעלת מערכת העצבים הפאראסימפטטית)
נזכיר כמה פרקטיקות של תנועה איטית המקדמות קשב ורוגע:
צ'יקונג וטאיצ'י אמונות על תנועת איטית, עוקבת נשימה. תרגול שלהן מפעיל את מערכת הרגיעה לעוד זמן כפול מהתרגול.
ריקוד הבוטו - כולו מחקר של מהויות והוויות, כמעט תמיד לוקח לסלואומושן, לתנועה האיטית - כי יש להאט ולצלול על מנת להבין פנימיות של הוויה.
בפלדנקרייז ניתן לעבור במנעדי מהירות שונים, אבל כדי להביא מודעות לאופן העשייה של תנועה (ולא לעשותה באופן 'טכני' כמו התעמלות / כושר) - חייבים לעבור דרך הלאט וכך להבחין בפרטי הפרטים של התנועה.
ואם רק לכמה שניות נניע את כף היד באיטיות רבה תוך הקשבה - כבר נקבל תזכורת לאפשרות להירגע... ואם נאט לכמה שניות את תנועת הנשימה – כבר נירגע..
המערכת הסימפטטית והמערכת הפאראסימפטטית מהוות ביחד את מערכת העצבים האוטונומית, המובילה אותנו לפי הצורך במסלולים של עוררות או מנוחה במהלך היממה. בפאראסימפטטית נעשים תהליכי השימור rest & digest - התראה על עייפות, לנשום, לעכל. והסימפטטית מתפקדת במצבי סטרס ליצירת תגובות הילחם/ברח. כידוע, הבעיה מתחילה כשאנו בסטרס נפשי, כי אז הגוף מגיב בדיוק כמו תחת איום פיזי ממשי. חרדה ועוררות יתר יפריעו למהלך התקין של מערכת הרגיעה והעיכול, וכך יפגעו תהליכי ההחלמה וההתאוששות. בפוסט-טראומה נוצרת ממש דריכות יתר כרונית, והורמוני הדחק ממשיכים את ההתראה ברמות גבוהות גם שנים רבות אחרי שהאיום הוסר. כדי לשוב לאיזון, על הגוף ללמוד שבמציאות ההווה הסכנה חלפה, ולהחזיר לעצמינו תחושה של בטחון ושליטה.
אמנם, מדובר במערכת אוטונומית שכביכול אין לנו עליה שליטה, ובכל זאת באמצעות פעולות בסיסיות של נשימה תנועה ומגע יש ביכולתנו לווסת את הפיזיולוגיה שלנו וחלק מפעולות הגוף והמוח הלא רצוניות.
אז כיצד נשוב לפארא-סימפטתיות ?
תרגול יומיומי של מדיטציה/ התמקדות, תרגול יוגה/ פלדנקרייז, טאיצ'י/צ'יקונג - יפעילו את מערכת הרגיעה לעוד זמן מהתרגול.
תזכורות במהלך היום לכמה רגעים להפנות את הקשב ותשומת הלב פנימה- לנשימה, או להרגשה הגופנית (התמקדות), או ללכת יחף על הקרקע ולחוש אותה, או להניח כרית עננים באיטיות ובהקשבה. – עצם הענקת תשומת לב לעצמנו ולנוכחותנו מאפשרים על אף הזמן הקצר הרגעה שעם הזמן יש לה אימפקט מצטבר.
והשראה לאיטיות .. ניתן להביט בתנועת עננים איטית בשמים (כשהרוח איטית), ובכלל להתבונן בטבע, במים, בפרות באחו גם נותנות השראה מרגיעה (: פרה-פרה..
למעשה, התנועה האיטית תוך הקשבה לפרטים בתשומת לב -- מאפשרת להבחין בכך שהדברים נעשים מעצמם, ובחוכמה גדולה. זו למעשה הקשבה למערכת העצבים האוטונומית –העובדת 'מעצמה' באופן אוטונומי: מפעילה את שריר הלב לפעימותיו, ובסנכרון מופלא עם הנשימה, העיכול, הההורמונים.. באינסוף תהליכים ללא התערבותנו. כל מה שמראה לנו שאין אנו צריכים לעשות דבר והכל נעשה דרכנו ומתהווה דרכינו. כך נוכל להבחין איך מתח ולחץ נפרקים מעצמם, והגוף מחזיר עצמו לאיזון. [על כך אכתוב פוסט נוסף – על איך עושים זאת בשיטת ה-SE, שוב בשיטת ה'פרה-פרה' – כל תחושה בודדת נותנים לה להתפרק, ורק אז עוברים לתחושה נוספת.]
הנקודה שמאפשרת להבחין כי הדברים נעשים מעצמם מתורגלת בתרבותנו דרך 'נקודת השבת'. שבת קשורה למילים לשוב, לשבת, ולשבות - ומבלי לחץ העשייה אנו יכולים להבחין בנקודה הזו שהדברים נעשים ללא התערבותנו. הדימוי שאהוב עלי (מאת הרב שאול יורביץ'): שבשבת אנו מתבוננים בעולם כמו בתערוכה..
זה תרגול כה חשוב — כי רוב הסטרס בחיים נגרם מתסכול, דאגה, ואשמה, לגבי מה שעושים או שלא מספיקים לעשות, או ממה שעשינו או לא עשינו. והנה.. בהתבוננות מעמיקה - הדברים נעשים דרכינו.. ודרך התבוננות כזו אפשר לפתח את כלי הקבלה. נדמה לי, שבתרגול 'גבוה' ניתן גם להגיע להתבוננות איך גם הפעולות הרצוניות שלנו, אף הן נעשות 'מעצמן', איך משהו גדול מאתנו מניע אותנו לפעולה... ובחיבור גבוה שכזה השלווה נוכחת בעשייה.
שתי המערכות למעשה מקיימות זו את זו- ה-being מקיימת את ה-doing ולהיפך. וככל שההקשבה שלנו למה שכבר נעשה דרכינו נהיית יותר משמעותית ---- כן הפעולה שלנו נעשית יותר חדה יעילה וזריזה, והמוח ימצא נתיבים חדשים ומשופרים להיטיב ולייעל את עשייתנו. [כך בדיוק פועלת שיטת פלדנקרייז, המשכללת ופותחת נתיבים חדשים ליכולות שלא ידענו, דרך ההתבוננות באפשרויות השונות של דרכי החיבור של הפעולות שלנו].
נקודה שהייתה לי מוזרה בהקשר של תנועה איטית, ארעה בתאונת אופניים שעברתי, כאשר ברגע הנפילה התודעה שלי נכנסה באופן פלאי למצב של האטה - לסלואומושן, כמו בסרט. אמנם, המוח חישב מרחק וכיוון מול מהירות – ומצא שאין סיכוי לברוח, אך מה יועיל להאט? – מסתבר שהמערכת הפאראסימפטתית אחראית גם על האטת פעולות גופניות בעת לחץ או איום על מנת לאפשר לגוף להגיב כראוי ולהיות ער לפרטים. המוח כנראה הבין שהדבר שהכי כדאי לעשות זה לפרק את המציאות לחלקיקים – וכך להצליח להתמודד ולעכל את מה שקורה..
נקודה אחרונה - לגבי היישום הטיפולי: איזה מחלות קשורות בקושי להאט ולהקשיב למה שכבר מתרחש?
אז כאמור, רוב המחלות מקורן בסטרס, ולכן להחלמה טובה תמיד נדרש זמן להתנתקות, רגיעה והקשבה לעצמינו. להעניק לעצמינו ולגופינו מרחב הקשבה ותשומת לב הוא עניין קריטי משום שלגוף יש את אינטיליגנציה טבעית לפתור את הבעיות בעצמו. זאת כמובן אם רק 'לא נפריע לו', ובאמת נחדד ונפתח את כלי הקשב שלנו.
מעניינת בהקשר זה מחלת הפרקינסון: שנמצא שהדבר היעיל ביותר לעצירתה זה פשוט הקשבה ותשומת לב לתנועה באופן תדיר. בפרקינסון נפגעת מערכת התנועה האוטומטית, ולמרות זאת ניתן לשחזר וללמוד שוב את התנועתיות דרך מערכת התנועה הרצונית הרגילה - שבה נדרש מיקוד וריכוז בפעולה המבוצעת. זה קצת כמו לחזור למצב תינוק בשנתו הראשונה, הלומד את גופו ורוכש לאט לאט את מיומנויות התנועה המורכבות. (ושוב, כמו בשיטת פלדנקרייז בה חוזרים בשכיבה למצב התינוק ולאפשרויות הלמידה התנועתית שם).
במונחי המוח: גרעיני הבסיס (הגרעינים הבזאלים) מחברים יחד תנועות בודדות והופכים אותן לאוטומטיות כדי שנוכל לעשות פעולות מבלי לחשוב עליהן, וכך לחסוך אנרגיה למוח. בפרקינסון נפגע תפקוד התאים המפרשים את המוליך העצבי דופמין, וכך נוצר הקושי לנוע באופן אוטומטי. חוקר המוח נורמן דוייטש בספרו - The Brain's Way of Healing – מביא את גילויו של ג'ון פפר שעצר את הפרקינסון שלו דרך תרגול של הליכה מודעת: שגילה שמצליח ללכת כאשר שם לב לכל מרכיב בודד של התנועה - כעשרה מרכיבים בכל צעד. למעשה הוא השתמש באזור אחר במוחו - באונה הקדמית, במערכת התנועה הרצונית, והלימוד מחדש של התנועה החזיר אותו לנוע ועצר את המחלה. הוא גם גילה שמינון מדויק חשוב - ושאם הלך הרבה מידי התפקוד המוחי שלו לא השתפר כי מוח בפרקינסון צריך הרבה מנוחה.
כך מצאתי גם בכתבות על פרופסור רפי אלדור שעצר את הפרקינסון בזכות לימוד יומי של ריקוד סלוני. וכך חוויתי בלימוד הצ'יקונג של מינגטון לי, בפרקטיקה של ריכוז בשהייה ממושכת בתנוחות 'סטטיות' והשתחררות לתוכן. חיזוק לכך ולצורך בתנועת ההאטה קיבלתי ממטופלת לה העברתי שיעורים בשיטת פלדנקרייז, אשר הבחינה בסמוך לפרקינסון, שהיא כמו 'יושבת בקצה הכיסא/המיטה'- כלומר הינה דרוכה לפעולה.. ומתקשה (דו משמעית) להניח עצמה לאחור, למנוחה, לנסיגה, לאיטיות, להקשבה אל מה נעשה דרכי..
סיכומו ,
שכל מה שאנו רוצים ללמוד, לספוג, לעכל... לאט לאט... זה סוד העיכול
וכבר הנחה הרמב"ם: לא לאכול בזמן לחץ או רגשות סוערים, לאכול כשיש זמן, לאט ובתשומת לב, ולא לעשות שום דבר אחר בזמן האכילה מלבד לאכול. תכלס יש הרבה מה לעשות בעת האכילה: להתבונן להריח להתענג, ולשים לב - האם טעים, ומתי מספיק – האם המזון מזין אותי ומה המינון המדויק והנכון לגוף..
במילה למידה אנחנו מוצאים ל- מידה: להגיע ל מידה. ואיך קראתם את המאמר הזה? מהר החוצה לדבר הבא (לחוץ = ל-חוץ), או אפשרתם לעצמכם לנוח בתוך המילים..?
ולסיום ---
נזכר בתניא (מהתלמוד) שישנן שתי דרכים: האחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה.
יש דרך שנראית קצרה, אך מתגלה כמלאה במהמורות וקשיים, ובסופו של דבר מתארכת עוד ועוד. וישנה דרך שאולי נראית יותר ארוכה אבל היא בטוחה ונינוחה ודרכה נגיע בקלות ובבטחה אל היעד.
כך, ככל שנרצה יותר עשייה ולהגיע מהר אל היעד, ניכנס יותר ללחץ. כמו מוח שלא נח מספיק שבסופו של דבר במצב העוררות ירגיש חצי ישן - זו הדרך הקצרה שהיא ארוכה.
ואילו ככל שנאפשר את התנועה האיטית, החלימה בהקיץ, הלמידה האיטית, השהייה – כך יגדלו רמת החדות היעילות והזריזות בזמן העוררות. כמו שדווקא במצבי לחץ- עדיף לפעול באיטיות, ולשים לב לכל פרט, וכמו שאמרנו קודם גם קורה באופן טבעי במערכת העצבים האוטונומית שמאטה דווקא בלחץ. דרך זו היא ארוכה ואיטית כביכול - אבל מתגלה בסופו של דבר כדרך הקצרה.
פרה-פרה... לפאראסימפטטיות - תמונת פרות באחו על רקע העננים
ועוד השראה מהנמר ובכלל ממשפחת החתולים - שמבלים את רוב זמנם במנוחה ובפאראסימפטטיות ואז כשיוצאים.. הם אומני התנועה, האיטית כמו החדה.. (:
