תנועת הקבלה (קבלת היש) – האיכות האימהית בפרופריוספציה (מגע עמוק)

הא'-ב' של הנפש הם ביסוסם של אמון ובטחון: אמון בעצמי שאהוב ושיש לי מקום, ואמון בעולם ותחושת ביטחון לנוע ולפעול בו. במאמר זה אציע רעיון שעלה בי בעקבות המחשבה על ויסות דרך מגע עמוק (מערכת הפרופריוצפיה), והוא הצעה שמערכות העל המווסתות והמרגיעות (פרופריו ווסטיבולרי) נובעות מהתפקידים הארכיטיפיים של האם והאב.

ונתחיל בהיתאמות של האם: אני סוברת שהמילה היתאמות נבנתה סביב המילה אם - ושהיא רומזת על התפקיד הארכיטיפי של האם: יכולתה של האמא להתאים את עצמה לצורכי התינוק.

כמובן שאין היתאמות מלאה, ומכאן טבע וויניקוט את המושג 'אם טובה דיה': שמנסה להבין את צורכי תינוקה כמה שביכולתה, ושעצם ההתכווננות טובה דיה. (בנוסף, הסדקים בהיתאמות הם גם תחילת לימוד הנפרדות שתתקדם עם הגדילה לעצמאות)

דרך ההיתאמות אליו, מתבסס אצל התינוק אמון ואמונה (גם הם מתחילים במילה אם): אמון ואמונה שהעולם יכול למלא את צרכיו, ושהוא אהוב מתקבל ושיש לו מקום. זוהי קבלה בלתי מותנית הנוטעת אצל התינוק את התחושה הפנימית שהוא נפלא ונהדר כמו שהוא, כפי שהוא, במקום בו נמצא, ולא צריך לעשות בשביל זה שום דבר.

בהמשגת המזרח, הארכיטיפ האמהי קשור למהות הנקבית - ה-YIN : איכות מקבלת, של ספיגה, סטאטיות

והכלה. איכות של אדמה בכיוון מטה. זו היכולת להיות ב – being - להשתחרר לקיים ופשוט ליהנות מהיש. מכאן החיבור של האמא ליכולת ההנאה והתענוג שלנו.

האיכות ההופכית של האבא קשורה בביטחון: דרך הענקת בטחון הוא מבסס בילד תחושת יכולת ומסוגלות לצאת ולעשות מה שחפץ. זוהי איכות גברית- YANG : איכות של יציאה פריצה ועשיה שקשורה ל-doing. האיכות היאנגית היא שמיימית, למעלה ובאוויר הפתוח.

איכויות ההורים מופנמות בנו והופכות ל'הורים פנימיים' שממשיכים לדבר את מה שהופנם. השאיפה בטיפול היא ליצור לעצמינו הורים פנימיים מיטיבים, ולפתח שפה פנימית שמקבלת את עצמינו באהבה, מאשרת, תומכת, מעודדת, ומעריכה. לבסס את המקום של אהבה שאינה תלויה בדבר (באם היה חסר כלשהו או הסדקים..). עמיחי זלינקובסקי בגישתו 'להקשיב ללב', מציע בנייה של המקום הפנימי המרפא של אהבה ללא תנאי לעצמינו - דרך דיבור מיטיב של ההורים הפנימיים הארכיטיפים: כך שהאבא הפנימי אומר "את/ה מסוגל/ת הכל" והאמא משלימה "אבל את/ה לא צריך.ה /חייב.ת /מוכרח.ה שום דבר"

כריות החול עננים - מבססות באופן גופני את האיכות האימהית: החול מתאים את עצמו לגוף וכך נותן חוויה חושית ונפשית של קבלה- בדיוק כפי שאתה, חיבוק במקום בו אתה נמצא. העיטוף נוכח ורך- כנוכחות אמהית רכה ומקבלת, מכיל ומאשר את הקיום הקיים, המונח. הרגשת המוכלות וההתקבלות מאפשרת התרחבות פנימית, שיש לה הד בהתרחבות העננית של הכרית. ניתן להרפות לתוך חיבוק ,ניתן להרפות לתוך החזקה חיצונית, וניתן להרפות למסר ש'הכל בסדר, ככה כפי שאני'-- ואז המערכת הפאראסימפטטית המשקמת והמרפאת נכנסת לפעולה.

בהשתלמות קצרה בריפוי בעיסוק, למדתי שהעבודה של ויסות חושי נעשית בשתי דרכים: האחת על ידי גריה הדרגתית והתרגלות לתחושות חושיות לא נעימות. והשנייה, ויסות שנעשה בעזרת שתי מערכות ה'על' המווסתות את המערכת מלמעלה: המערכת הפרופריוספטיבית והמערכת הוסטיבולארית. הפעלת מערכת הפרופריוספציה נעשית דרך מגע עמוק, למשל , הנחת כרית כובד על הירכיים בעת תרגול מיומנויות שונות בכתיבה. והיציאה לפעילות של נדנוד וטיפוס מווסתת ומרגיעה דרך המערכת הוסטיבולארית.

אני רוצה להציע, שהמערכות המווסתות העיקריות הללו נוצרו דרך תפקידי ההורים:

שמערכת ההרגעה של התחושה העמוקה נוצרת דרך תפקידה הארכיטיפי של האם - האם עוטפת ומקבלת את התינוק אליה החל מהרחם ובהמשך כל חודשי ההחזקה שלו עד שיכול לשאת את משקל גופו בכוחות עצמו. למעשה, האם נותנת לתינוק הכרה עמוקה בקיום רק מתוך תחושת התמיכה שמעניקה לו. וכן שההרגעה דרך מערכת שיווי המשקל נוצרת בעזרת תפקיד האב המניף את הילדים ומניע בביטחון פעולה ליציאה.

להבנתי, סוד הריפוי הרגשי מתחיל בקבלה הבלתי מותנית של עצמנו: קודם כל אני טוב ונהדר כפי שאני. ואחרי שמבסס בתוכי את האמון והאמונה בעצמי ובעולם, אז אני יכול לצאת אל העולם בביטחון.

גם הלוגו של may-be (מיי -בי = האפשרות – להיות/ לנכוח) מבטא זאת ברעיון והעיצוב היפיפה של ורד זייקובסקי: ה-M זו האמא הסוככת מלמעלה, וה- B זה האבא המניף .

בחיבור ספירות הקבלה לגוף האדם- רגל ימין קשורה לספירת הנצח ומחוברת למשה רבינו, ורגל שמאל קשורה לספירת הוד מיוצגת דרך דמותו של אהרון הכהן:

רגל ימין - doing - YANG -נצח - משה.      רגל שמאל - being - YIN – הוד - אהרון

להבנתי, החיבור ספירות אלו לרגליים מרמז לנו כיצד הולכים? 

שבכדי ללכת, תמיד דרוש שילוב ואיזון בין התקדמות ועצירה, יציאה לפעולה וקבלת הקיים. רצוא ושוב. פעולה ונפעלות (ואפילו.. התפעלות מהיש..).

בחברה קפיטליסטית כשהדגש הוא על הישגיות, לחיצה על דוושת העשייה בקוצר רוח ללא קבלת הקיים, מביאה להתשה (ולפי הבנתי - לפיברומיאלגיה). אמנם לא פשוט לקבל את הקיים אם איננו מרוצים ממנו, אבל זהו המפתח הסודי של ההתקדמות לשינוי..  ההוד קשור גם להודיה, להודות על מה שיש, על תמיכת האדמה.

'ואפילו... התחל בלקבל את שאינך מקבל' אומרת ימימה אביטל (חשיבה הכרתית) ומנסחת – 'אם את מבינה מה זה לקבל את עצמך, מכירה בערך שלך, במקום שלך, מרחב נפשי שאינו מותנה בגלל הישגים ואינו נעלם בגלל כישלונות - ימימה מלמדת את ההכרה שלנו את מקום האם הארכיטיפית: שערכינו לא מותנה, שחיינו אינם מותנים.

תנועת הקבלה היא התנועה הארכיטיפית האימהית - העוזרת לנו לאסוף את כוחותינו מחדש מאמא אדמה...  ורק אז, לעשות עוד צעד קטן בימין לפעולה, אל הנצח..

וכריות העננים... עוזרות לנו לשהות עוד קצת ברגל שמאל, לקבל בחזרה את הכוחות מהאדמה, דרך ההתמסרות לעצם ההוויה הפנימית, ולהוד..